שלום חברים, אתחיל בלשתף אותכם בחוויה שהייתה לי לפני מספר שבועות במכון ויצמן. נכנסתי באיחור להאזין להרצאה באחד מהאולמות וכבר לא היו מקומות ישיבה פנויים, אז התיישבתי על המדרגות. בחוויה שלי, ישיבה על המדרגות מאפשרת לי מרחב תנועה הרבה יותר גדול מאשר ישיבה על אחד הכיסאות של האולם, בצפיפות עם אנשים אחרים. אחרי ישיבה של מספר שניות, זיהיתי כיסא פנוי בין שני אנשים והאינסטינקט שלי ״הקים אותי והושיב אותי״ בכיסא הזה. מיד הרגשתי חוסר נוחות, צפיפות, אבל מה אעשה? אם אקום ואחזור למדרגות, יחשבו שאני אדם מוזר, ואם אישאר בכיסאי ארגיש לא נוח ולא איהנה מההרצאה. קמתי וחזרתי לשבת על המדרגות ומאוד נהניתי מההרצאה. מה למדתי מהאירוע הזה? אני מעדיף מרחב פתוח מסביבי. אחת הסיבות היא שמרחב פתוח מאפשר לי למתוח את זרועותיי ואת רגליי, וזהו צורך שקיים אצלי באופן מוגבר בשנים האחרונות. בנוסף, אני נתון בלחץ חברתי תמידי ואני לא רוצה להראות יוצא דופן. אבל אני כבר יוצא דופן עם הרעד והנוקשות שלי, אז למה אני מתעקש? כי ככה גדלתי. במקרה הזה הצלחתי להתמודד עם הלחץ החברתי ולעשות את מה שטוב לי – התרווחות על המדרגות. למה חשוב ש...

שלום חברים, אובחנתי עם מחלת פרקינסון לפני שש שנים, וביום האבחון חשבתי: מחר אעבור לכיסא גלגלים, ויום אחר כך אמות. ובכן, אני עדיין חי. שמי איתן גרוס, אני בן 59, חי בזוגיות עם אישה שאני אוהב, יש לי שני בנים מדהימים גיל (23) ואיל (21), ואני פרופסור לביולוגיה במכון ויצמן למדע בישראל. וגם - אני מאוהב במחקר שלי על הביולוגיה של המיטוכונדריה, תחנות הכוח של התאים שלנו, שמייצרות אנרגיה מהמזון שאנו אוכלים ומהחמצן שאנו נושמים. ובשנים האחרונות, התחלתי גם לחקור כיצד תקלה במיטוכונדריה עשויה לתרום להתחלה/התקדמות המחלה. אני מאמין שמחלת הפרקינסון "פגעה בי" כי התנהלתי בחיי בצורה "מאתגרת מדי". התנהגות זו סיכנה את הרווחה שלי עד כדי כך שהגוף שלי החליט לשנות את אסטרטגיית חייו ולעבור לרעד ו/או לקפיאה. בתור ביולוג, אני מאמין שעבור הגוף שלנו, הכל עניין של הישרדות. כאשר הגוף שלנו מתמודד עם איום, במיוחד כרוני, הוא מחפש פתרונות להתמודדות ולהקל על האיום. למה רעד ו/או קפיאה? הרשו לי לעבור לד"ר פיטר א. לוין, אב החוויה הסומטית (SE) ומחבר הספר "להעיר את הנמר: טראומה מרפאת". בספרו מסביר...