תנו לרעוד בשקט

 

שלום חברים,

אתחיל בלשתף אותכם בחוויה שהייתה לי לפני מספר שבועות במכון ויצמן.

נכנסתי באיחור להאזין להרצאה באחד מהאולמות וכבר לא היו מקומות ישיבה פנויים, אז התיישבתי על המדרגות. בחוויה שלי, ישיבה על המדרגות מאפשרת לי מרחב תנועה הרבה יותר גדול מאשר ישיבה על אחד הכיסאות של האולם, בצפיפות עם אנשים אחרים.

אחרי ישיבה של מספר שניות, זיהיתי כיסא פנוי בין שני אנשים והאינסטינקט שלי ״הקים אותי והושיב אותי״ בכיסא הזה. מיד הרגשתי חוסר נוחות, צפיפות, אבל מה אעשה? אם אקום ואחזור למדרגות, יחשבו שאני אדם מוזר, ואם אישאר בכיסאי ארגיש לא נוח ולא איהנה מההרצאה. קמתי וחזרתי לשבת על המדרגות ומאוד נהניתי מההרצאה.

מה למדתי מהאירוע הזה?

אני מעדיף מרחב פתוח מסביבי. אחת הסיבות היא שמרחב פתוח מאפשר לי למתוח את זרועותיי ואת רגליי, וזהו צורך שקיים אצלי באופן מוגבר בשנים האחרונות. בנוסף, אני נתון בלחץ חברתי תמידי ואני לא רוצה להראות יוצא דופן. אבל אני כבר יוצא דופן עם הרעד והנוקשות שלי, אז למה אני מתעקש? כי ככה גדלתי. במקרה הזה הצלחתי להתמודד עם הלחץ החברתי ולעשות את מה שטוב לי – התרווחות על המדרגות.

למה חשוב שאקשיב לבקשות של גופי?

כדי לענות על כך, אתעכב לרגע על כמה חוקים במשחק הכדור-רגל: כרטיס צהוב זהו כרטיס אזהרה שניתן ע״י השופט לשחקן (או שחקנית) שעבר עבירה; במקרה שהשחקן ממשיכים לעשות עבירות, השופט יכול להוציא כרטיס אדום, גזר דין שמרחיק את השחקן מהמשחק. אני מרגיש שקיבלתי מגופי ״כרטיס צהוב״, ועכשיו אני מתנהל בין הכרטיס הצהוב לכרטיס האדום. זה תלוי בעיקר בי. בחווייתי, אם אשנה את דרך התנהלותי בעולם לדרך יותר ״חברותית״ לגופי אז ההתקדמות לעבר הכרטיס האדום תואט.

האם יש הסבר ביולוגי לרצון העז שלי למרחב פתוח?

אני חושב שכן, אבל לפני שאני אמשיך אני שוב אתעכב לרגע. אני אמנם מדען אבל הרבה מהסברות שאני מעלה כאן הן אינטואיטיביות ואין להן, עדיין, הוכחה מדעית. אני כותב ״עדיין״ כי ההבנות הללו נותנות לי חומר לחקירה ניסויית במעבדה, ואולי בעתיד, אני או מדען אחר נגלה שהבנה כזאת או אחרת היא נכונה מדעית.

חזרה למרחב פתוח. זוכרים את הבלוג הקודם שלי על מוח הזוחלים והאינסטינקטים החייתיים/הישרדותיים לרעוד אחרי קפיאה? זו כנראה חזרה באבולוציה להתנהגות יותר פרימיטיבית (חזרה למוכר? הביתה?). אז הרצון שלי למרחב פתוח זה ״רצון״ של גופי לחזור באבולוציה מאורגניזם רב תאי לייצור חד תאי. ולייצור חד תאי יש הרבה מרחב. חופש תנועה. אני מוצא שאחד מפעילויות התנועה שעושות לי טוב היא אימפרוביזציה בתנועה. להזיז את הגוף איך שבא לי, כמו בעל חיים, ללא הוראות ממדריך איך לעשות זאת.

אז אם גופי כל כך רוצה לרעוד, ואני מאפשר את הרעידה, למה מתפתחת קפיאה/נוקשות?

אז גם כאן, לדעתי, יש לי רצון לחזור למוכר, הביתה, לחוסר רעידה. בבלוג הקודם, ציינתי את הבושה ברעד, ומוחי כנראה עסוק בהסתרת הרעד כדי לחזור להיות ״איתן הישן״. אז המוח שלי ״נלחם״ בגופי? האם מוחי שולח אותות לגופי לקפוא, וגופי שולח אותות לשריריי לרעוד? האם שחרור הפלונטר הזה יאט את התקדמות המחלה? כשאני חווה קפיאה/נוקשות, אני משתדל להרפות את שריריי (חוויה נעימה) אבל זה דורש ממני קשבות מתמדת לגוף, ויש מצבי מתח בהם זה לא אפשרי. ועוד משהו: לפני כשנה חלמתי שהבראתי מפרקינסון והתעוררתי עם תחושה לא טובה, כאילו לקחו לי חלק ממני.

זוכרים את המיטוכונדריות? תחנות ייצור האנרגיה של התאי גופינו?

דיברנו על התפקיד של המיטוכונדריות ביצירת האנרגיה שדרושה לבריחה וללחימה, ועל האנרגיה הכלואה במקרה של קפיאה. האם המיטוכונדריות משחקות תפקיד גם בפריקת האנרגיה? האם ניתן לדמות את פעילותו לפעילות של קבל חשמלי? קבל הוא רכיב חשמלי בעל יכולת לאגור מטען חשמלי וגם לפרוק אותו. חשוב לא לחרוג מהמתח המרבי של קבל על מנת למנוע נזק או אפילו הרס מוחלט שלו. אם מיטוכונדריה מתפקדת כקבל, אז תפקוד לקוי של מיטוכונדריות יכול גם לנבוע מליקוי ביכולתה לפרוק אנרגיה אגורה ולא רק מליקוי ביצירת אנרגיה.

מה מייחד את מערכת העצבים של אנשים הסובלים מפרקינסון?

אני מאמין שאני נולדתי עם מצב שאכנה אותו ״קדם-פרקינסון״. נולדתי עם מערכת עצבים המועדת יותר לליקויים, ולכן דורשת תחזוקה מסוג אחר. בעיניי עצמי, אני אדם רגיש מעל הממוצע, ועבדתי בעבודה מאוד השגית – שילוב שכנראה זירז את התפתחות הליקויים הללו. אז למה אני חליתי בפרקינסון ורוב חבריי המדענים לא חלו? מה דעתכם? אשמח שהקוראים יגיבו ונפתח דיון על כל נושא שהעליתי.

בבלוג הבא שלי אדון ב: למה עוד לא מצאו תרופה לפרקינסון? למה החלטתי בשלב זה לא לקחת תרופות מלבד רסאג׳לין? מה זה מיטופאגיה ומה חשיבותו לפרקינסון?

תודה על ההקשבה.