להתחבק עם פרקינסון

שלום חברים,

אובחנתי עם מחלת פרקינסון לפני שש שנים, וביום האבחון חשבתי: מחר אעבור לכיסא גלגלים, ויום אחר כך אמות.

ובכן, אני עדיין חי.

שמי איתן גרוס, אני בן 59, חי בזוגיות עם אישה שאני אוהב, יש לי שני בנים מדהימים גיל (23) ואיל (21), ואני פרופסור לביולוגיה במכון ויצמן למדע בישראל. וגם - אני מאוהב במחקר שלי על הביולוגיה של המיטוכונדריה, תחנות הכוח של התאים שלנו, שמייצרות אנרגיה מהמזון שאנו אוכלים ומהחמצן שאנו נושמים. ובשנים האחרונות, התחלתי גם לחקור כיצד תקלה במיטוכונדריה עשויה לתרום להתחלה/התקדמות המחלה.

אני מאמין שמחלת הפרקינסון "פגעה בי" כי התנהלתי בחיי בצורה "מאתגרת מדי". התנהגות זו סיכנה את הרווחה שלי עד כדי כך שהגוף שלי החליט לשנות את אסטרטגיית חייו ולעבור לרעד ו/או לקפיאה. בתור ביולוג, אני מאמין שעבור הגוף שלנו, הכל עניין של הישרדות. כאשר הגוף שלנו מתמודד עם איום, במיוחד כרוני, הוא מחפש פתרונות להתמודדות ולהקל על האיום.

למה רעד ו/או קפיאה?

הרשו לי לעבור לד"ר פיטר א. לוין, אב החוויה הסומטית (SE) ומחבר הספר "להעיר את הנמר: טראומה מרפאת". בספרו מסביר ד"ר לוין שכאשר חיות מתמודדות עם איום (כמו טורף) יש להן שלוש אפשרויות להתמודד עם האיום הזה: לברוח, להילחם או לקפוא. בשלושתם מצטברת אנרגיה עצומה (שמיוצרת במיטוכונדריות שלנו), ובמצב של בריחה או לחימה האנרגיה הזאת נצרכת, בעוד שבמצב קפיאה היא נשארת לא מנוצלת.

האנרגיה הלא מנוצלת הכלואה הזאת צריכה להשתחרר איכשהו, ובעלי חיים עושים זאת על ידי רעידה (כמו לנער מעליהם את האיום). לכן, בבעלי חיים רעידה אחרי קפיאה זאת פעולה חיובית ונראה כי היא אינסטינקט קריטי לריפוי הטראומה והמשך חיים בריאים. אנחנו, בני האדם, איבדנו את היכולת הזאת.

למה?

אני לא ניורוביולוג, אבל מסתבר שחלק במוח שלנו שנקרא ניאוקורטקס (המוח החדש) מדכא את המוח היותר פרימיטיבי שלנו, מוח הזוחלים, שאחראי על אינסטינקטים הישרדותיים רבים, וביניהם הרעידה אחרי קפיאה.

האם גם בני אדם קופאים בתגובה לאיום?

לאורך חיינו אנו נחשפים לאיומים רבים ואני מאמין שהם גורמים לקפיאות רגעיות שרובינו לא חשים. מכיוון שאיבדנו את היכולת של "רעידה בעיקבות קפיאה", האנרגיה שהייתה אמורה להשתחרר נשארת כלואה. האנרגיה הלא משוחררת הזאת כנראה גורמת לנזק, וככל שנחווה יותר אירועי קפיאה כך הנזק ילך ויצטבר.

אז האם ייתכן שחולי פרקינסון מתחילים לרעוד כדי לשחרר את כל אירועי הקפיאה שחוו במהלך חייהם? זאת החוויה שלי, כי תכופות אני מרגיש כמו קפיץ שלאט לאט משתחרר/משחרר שנים של קפיאה. למה זה פיתאום קורה בגיל 50 או 60 או אפילו בגילאים הרבה יותר צעירים? אולי מספרם וחומרתם של תקריות הקפיאה מגיעות לסף מסוים שבו הגוף מחליט שזה מזיק מדי, ושהשקעת אנרגיה כדי לשמור על הגוף במצב של ״חוסר רעד״ כבר אינה האסטרטגיה הנכונה להתנהלותו.

מתוך אמונה בהבנות שתארתי למעלה, החלטתי לקבל את הרעד שלי ואת האסטרטגיה החדשה שגופי בחר לחיות לפיה. זה ״איתן החדש הרועד״ שמשתף פעולה עם גופו ולא נלחם בו. פרקינסון הוא לא פיגוע טרור של פולש זר אלא החלטה של הגוף שלי. האם קשה לי לקבל את הפרקינסון שלי? האם אני מתבייש ברעד שלי? לעתים קרובות אני מאוד מתבייש מתוך תחושה שמערכת העצבים שלי נכשלה, במיוחד כשאנשים מרחמים עליי ואומרים "...אבל אתה כל כך צעיר...".

בבלוגים הבאים שלי אדון ב: מה אני מאמין שמיוחד במערכות העצבים של אנשים הסובלים מפרקינסון, מדוע חולי פרקינסון קופאים ולא רק רועדים, אסטרטגיות נוספות לקבל את הפרקינסון שלי, כיצד תקלה במיטוכונדריה עשויה לתרום להתחלה/התקדמות של מחלת הפרקינסון, ועוד.

תודה על ההקשבה.