שלום חברים, בלוג # 4 שלי. רציתי לשתף אתכם בחוויה טראומתית שקשורה למחלה שלי, שהתרחשה בכינוס מדעי בקנדה לפני מספר שבועות. כפי שאתם אולי זוכרים, אני פרופסור מן המניין לביולוגיה, ובדרך כלל פרופסורים עם הוותק (והאגו) שלי נוסעים רק לכינוסים שאליהם הם מוזמנים להרצות. לכינוס בקנדה לא הוזמנתי להרצות וגם לא נבחרתי לתת הרצאה קצרה מתוך התקצירים שהוגשו. האמת שמאוד נעלבתי כי המארגנת של הכנס היא קולגה קרובה שלי.  כיוון שההרצאות בכנס מאוד עניינו אותי, החלטתי לנסוע לכנס ולהציג פוסטר (הצגת פוסטר בכנס מדעי נעשית בעיקר על ידי סטודנטים צעירים בשלב המאסטר או הדוקטורט). מעמד קצת משפיל לפרופסור מכובד כמוני אבל החלטתי לקחת זאת בגבורה כי היה חשוב לי להציג את המאמר המדעי החדש של מעבדת המחקר שלי. לדאבוני (או יותר נכון למזלי) הגוף שלי החליט אחרת… כשהגעתי לזמן הצגת הפוסטר בפני משתתפי הכנס, גופי לקח את המושכות לידיו והבהיר לי, דרך רעד בלתי פוסק ונוקשות, שאינו רוצה בכך. מוחי כנראה אמר לי ״הכול בסדר״ וגופי אמר לי ״הכול לא בסדר״. הגוף בעצם אמר: ״יש כאן יותר מידיי מתח ולא טוב לי אז בבקשה תפסיק״. למי להקשיב - למוחי, שדור