שלום חברים בלוג #9 שלי. הבלוג הזה יהיה כולו בלשון נקבה כדי להקל על הכתיבה שלי את הבלוג הקודם כתבתי לפני שבוע ואת זה שלפניו לפני שנה. לפעמים החשק לכתוב מגיע בתדירות גבוהה יותר לפני מספר ימים הקשבתי להרצאה של הנוירולוג דר׳ יונתן ריינר מבילינסון שסיפר שדופמין חשוב לפעילות גופנית ויצירתיות. אם כך חשבתי שאולי המסלול ההפוך גם עובד - שפעילות גופנית ויצירתיות חשובים ליצירת/הצטברות דופמין. כולנו יודעים שפעילות גופנית חשובה להתמודדות עם פרקינסון וזאת אולי הסיבה שחלקינו רועדים – אולי מנגנון פנימי של פיצוי, שנועד ליצור דופמין מה עם יצירתיות? האם חלקינו חווים עליה ביצירתיות שלנו? בשנים האחרונות אני חווה צורך הולך וגדל לרקוד, לצייר ולכתוב ואני נענה לצורך הזה. האם גם זה מנגנון של פיצוי שנועד ליצור דופמין? אם כן, ואני מאמין שכן, פעילות יצירתית חשובה כנראה לא פחות מפעילות גופנית שאלתן את עצמכן מה גרם לכן או לבני זוגכם לחלות בפרקינסון? אני מאמין שזה שילוב של רגישות יתר ושל שמירה בבטן של כעסים/תסכולים/לחצים ומתחים. אם האופי/ההתנהלות של חלקינו היא אכן כזאת, אז למה המחלה מתפרצת בדרך כלל בגילאים מבוגרים ולא...

 שלום חברים יקרים בלוג #8 שלי את הבלוג הקודם כתבתי לפני כשנה לא קל לי. המחלה שלי מתקדמת ואיבדתי עניין בפתרונות הקודמים. אולי המחלה שלי מבקשת גיוונים בתמורה להאטה בהתקדמותה כולם אומרים לי ״תתחיל לקחת דופמין; תקל על עצמך, גם ככה המחלה קשה״. ואולי כולם צודקים. אבל עדיין לא השתכנעתי. אולי העקשנות שלי נובעת מכך שאני לא מוכן לקבל שאני חולה אז החלטתי להתחיל ליטול דופמין/סינמנט אבל במינון מאוד נמוך כדי להרגיל את הגוף - שמינית כדור פעמיים ביום. האם זה עוזר? אני חושב שכן. בכל מקרה אני שמח שפרצתי את הגבול הפסיכולוגי של נטילת הסינמט. אולי זה אומר שאני משלים יותר עם היותי חולה הזכרתי גיוון - אז הגיוון הוא חדר כושר. בנו חדר כושר חדש במכון ויצמן והאווירה שם נעימה מאוד. עד היום לא סבלתי חדרי כושר אבל הפעם זה שונה. זוגתי הייתה הזרז ואנחנו משתדלים להתאמן - יחד - פעמיים בשבוע אני כמובן ממשיך לרקוד עם הכוראוגרפית מאי זרחי וחוקרים יחד את הקשר בין מדע לתנועה ומוצאים קשרים מעניינים. גם הגשנו הצעת מחקר על עבודתנו המשותפת וקיבלנו מימון לשנה ממכון ויצמן. הנחת העבודה שלנו היא שאנחנו זזים/מתנהגים בדומה לתנועה...