?תשישות מיטוכונדריאלית

שלום חברים,

בלוג # 4 שלי. רציתי לשתף אתכם בחוויה טראומתית שקשורה למחלה שלי, שהתרחשה בכינוס מדעי בקנדה לפני מספר שבועות. כפי שאתם אולי זוכרים, אני פרופסור מן המניין לביולוגיה, ובדרך כלל פרופסורים עם הוותק (והאגו) שלי נוסעים רק לכינוסים שאליהם הם מוזמנים להרצות. לכינוס בקנדה לא הוזמנתי להרצות וגם לא נבחרתי לתת הרצאה קצרה מתוך התקצירים שהוגשו. האמת שמאוד נעלבתי כי המארגנת של הכנס היא קולגה קרובה שלי. 

כיוון שההרצאות בכנס מאוד עניינו אותי, החלטתי לנסוע לכנס ולהציג פוסטר (הצגת פוסטר בכנס מדעי נעשית בעיקר על ידי סטודנטים צעירים בשלב המאסטר או הדוקטורט). מעמד קצת משפיל לפרופסור מכובד כמוני אבל החלטתי לקחת זאת בגבורה כי היה חשוב לי להציג את המאמר המדעי החדש של מעבדת המחקר שלי. לדאבוני (או יותר נכון למזלי) הגוף שלי החליט אחרת…

כשהגעתי לזמן הצגת הפוסטר בפני משתתפי הכנס, גופי לקח את המושכות לידיו והבהיר לי, דרך רעד בלתי פוסק ונוקשות, שאינו רוצה בכך. מוחי כנראה אמר לי ״הכול בסדר״ וגופי אמר לי ״הכול לא בסדר״. הגוף בעצם אמר: ״יש כאן יותר מידיי מתח ולא טוב לי אז בבקשה תפסיק״. למי להקשיב - למוחי, שדורש ממני להישאר בתחרות ולא לפרוש, או לגופי שאומר לי שהגיע הזמן להוריד הילוך אחרי שנים רבות כל כך של חוסר הקשבה עצמית. ואז נזכרתי את אשר חוויתי לפני בדיוק שבע שנים בכינוס במתכונת דומה, עם אותן הקולגות, בארה״ב. 

ינואר 2017: הייתי במתח נוראי אבל  ללא סימפטומי הפרקינסון. הכינוס התקיים מספר חודשים לפני הקידום שלי לפרופסור מן המניין אחרי שנכשלתי שנתיים קודם לכן. הוזמנתי לתת הרצאה בכנס ותחושתי הייתה שהקידום שלי תלוי בטיב ההרצאה שלי וברושם שאעשה על הקהל. לכנס הנ״ל גם הזמנתי את כל חברי מעבדת המחקר שלי, שכולם כמובן הציגו פוסטרים על מחקריהם במעבדה. חגיגה מדעית. ההרצאה הייתה מצוינת וקיבלתי הרבה מחמאות אבל המתח הרקיע לשחקים. ויומיים אחרי שחזרתי ארצה התחיל אצלי הרעד הפרקינסוני. 

חזרה לכנס בקנדה. הקולגות שלי הבחינו במצבי והציעו לי לקחת מריחואנה כדי להרגיע את הרעד. האם נכון ״להרדים״ את גופי הזועק עם תרופות או לחילופין סופסוף להקשיב לו ולהפסיק את מחול השדים הזה? בכנס בארה״ב לפני שבע שנים לא היה לי את המנגנון הפנימי שיתריע בפני שלא טוב לי (ואולי היה מנגנון שקט יותר שלא השכלתי להבחין בו) ועכשיו למזלי גופי יצר לי מנגנון שאיני יכול להתחמק מנוכחותו. החלטתי להקשיב לגופי ועזבתי את הכנס.

האירוע הזה העלה הרבה שאלות: למשל, האם בחרתי במקצוע שאינו תואם את יכולותיי הגופניות/הנפשיות? האם בחירת המקצוע של להיות מדען זירזה אצלי את הופעת סימפטומי הפרקינסון? האם עשרות השנים של תחרות עם הקולגות שלי על מי יגיע ראשון לפתרון תעלומות מדעיות, מי ייתן את ההרצאה הכי מרתקת, שנים של מאבק על גיוס הסטודנטים הכי טובים, מענקי המחקר הכי יוקרתיים, שנים של ריצה אחרי הכרה בינלאומית וקידום בדרגות הפרופסורה השונות, היו מאתגרות מידיי למערכת העצבים שלי? האם התהליך הזה דרש יצירה גבוהה במיוחד של דופמין ולכן התאים הדופמינרגים נשחקו? האם זה צריך להיות שיקול לאנשים צעירים בבחירת מקצוע? מה לייעץ לילדיי?

הלכתי לחפש בגוגל על דופמין ומצאתי שבתרבות ובתקשורת הפופולרית, דופמין מוצג ככימיקל העונג העיקרי אך הדעה הנוכחית בפרמקולוגיה היא שדופמין מעניק בולטות מוטיבציונית (motivational salience) - תהליך קוגניטיבי המניע התנהגות של אדם להשגת תוצאה מסוימת. אם זה נכון אז ההתנהלות שלי כמדען אולי דרשה מהתאים הדופמינרגיים יצירת רמות גבוהות יותר של דופמין. אם כן, אז מערכת יצירת הדופמין אצלי אולי נשחקה מהר יותר, וגופי היה צריך למצוא אלטרנטיבות לדופמין.

בחודשים האחרונים אין לי חשק לעשות ספורט; מידיי פעם אני עושה הליכות קצרות ומתיחות וקצת ריקוד אימפרוביזציה. הבעיה היא שאני מרגיש לא בנוח עם זה כי הנוירולוגים מדגישים בפנינו שעל סמך מחקרים צריך לעשות לפחות שעה אחת של ספורט כל יום. אבל המחלה לימדה אותי שאני צריך להקשיב יותר לרצונות גופי ובכך לשפר אולי את בריאותי הנפשית. אז מותר לי להיות עצלן? מה נכון יותר?

אולי המיטוכונדריות שלי, אילו שמייצרות אנרגיה,  עייפות, אולי אפילו תשושות בגלל הייצור המוגבר של דופמין. מיטוכונדריות פגומות/תשושות בדרך כלל ממוחזרות - נשלחות לזבל ובמיקומן מיוצרות חדשות. תהליך מיחזור המיטוכונדריות התוך תאי נקרא מיטופאגיה. כשתהליך המיחזור פגום אז מיטוכונדריות תשושות אינן ממוחזרות ותהליך יצירת האנרגיה נשאר פגום. ידוע שתהליך זה פגום בחולי פרקינסון, וספציפית בחלבון ששמו PARKIN, שמשחק תפקיד מרכזי בתהליך (שמו נובע מהמוטציה שמצאו בפרקינסון). 

אז אם המיטופאגיה בחולי פרקינסון פגום ואכן מצטברות מיטוכונדריות תשושות, איך מחזקים אותן? אני החלטתי לקחת תוספי מזון מחזקי מיטוכונדריה: 1)  ניאצין, שהוא המקור לניקוטין אמיד די-נוקלאוטיד (NAD; Doctor’s best); 2) חומצה פולית. שני התוספים הללו הומלצו לי על ידי רופאה דנית שהיא גם קולגה מדעית המתמחה במחלות מיטוכונדריאליות. בנוסף, ניאצין הראה תוצאות מעודדות בשלב הראשון של מבחנים קליניים. 

כשנה אחרי ההבחנה שאני חולה פרקינסון, המעבדה שלי התחילה לחקור את הקשר בין מיטוכונדריות תשושות והתפתחות המחלה. בבלוג הבא  שלי אספר לכם על הממצאים המרתקים שלנו בתחום זה

תודה על ההקשבה.