כדורסל ופרקינסון

 שלום חברים,

בלוג #6 שלי. בחודשים האחרונים לקחתי הפסקה מכתיבת הבלוגים. התעייפתי, אפילו שהיה לי הרבה במה לשתף אותכם. חשוב לי להתעקש לעשות את מה שאני אוהב, בזמן המתאים לי, ולא להתיש את עצמי/המיטוכונדריות שלי.

לפני מספר חודשים סיפרתי לכם שהתחלתי לקחת סיפרול - מפעיל/אגוניסט של הקולטן לדופמין, ושהחוויה שלי היתה ש״נשברתי״. לאחרונה, נרגעתי מהתחושה הזאת אבל לתרופה היתה תופעת לוואי: היא העלתה אצלי את האובססיביות (למשל לפתור שאלות מחקריות במדע). אז בעצה עם הנוירולוגית הנהדרת שלי, ד"ר נירית לב, הפסקתי את התרופה ואחרי חודש התחלתי עם אגוניסט אחר בשם רקויפ. ועכשיו האובססיביות חזרה לרמתה הקודמת.

התייעצתי עם ד״ר לב על עוד שני נושאים:

באיזה ספורט לעסוק? אמרתי לה שלא בא לי פינג פונג או רכיבה על סוסים, חלק מהפעילויות הפופולריות אצל מתמודדים. ״אז מה בא לך?״ היא שאלה. עניתי: ״בא לי לשחק כדורסל - אהבת חיי מאז נערותי!״ ״אז לך תשחק כדורסל״ ד"ר לב סיכמה. איך אוכל לשחק? בטח אמעד בלי סוף ועם כל הרעידות לא אצליח להחזיק את הכדור ולקלוע לסל.

ובכל זאת הלכתי על זה. מצאתי קבוצת חובבים בריאים במושב שמשחקים כל יום שני בערב. סיפרתי להם שאני בן 60 עם פרקינסון, והם לא התרגשו, ואמרו לי להגיע בשני הבא. עליתי לבוידם, מצאתי וניקיתי את נעלי הכדורסל שלי, וביום שני בערב הגעתי עם הרבה חששות לשחק עם החברה.

ואיזה כייף היה! לא נפלתי ולא בטיח! אפילו קלעתי סל אחד והיו לי כמה אסיסטים. האדרנלין הגבוה כנראה פיצה על המחסור בדופמין. וסיימתי סחוט - טרתי משמע - בלי אנרגיות ובגדיי היו רטובים לגמרי. אבל בעיקר - הייתי גאה בעצמי ונכנסתי הביתה כאיתן שחזרה לו החיוניות (צלם אנוש?) שאבדה לפני שנים כשקבלתי את הבשורה שחליתי. מאז אני ממשיך לשחק כל יום שני בערב, קולע יותר סלים ומתעייף פחות, ונהנה להרגיש ״בריא״ ולו לשעה וחצי בשבוע.

והנושא השני: האם אני יכול לעשות טיפול תנועתי שהוא מותאם לי אישית? ושוב ד״ר לב הציעה לי את אחד הפיזיותרפיסטים במחלקה שלה בבית החולים מאיר בכפר סבא, רועי בוקסבוים. התחלתי טיפול אצלו לפני חודשיים, והמפגשים הראשונים היו קשים. עבדנו על התנועות שאני מתקשה בהן, ולא נעים במשך שעה לחוות את ״איתן הפגום״.

אבל בשבועות האחרונים התחלתי להתרגל ומרגיש שזה עוזר לי, ואני אפילו מתחיל לתרגל קצת את החומר הנלמד. למשל, התחלתי לצעוד עם הרמה מוגזמת של הזרועות וזה מסדר לי את הקורדינציה שהתקלקלה לי בזמן האחרון. זה קצת מביך אותי כשאני צועד כך בשבילי מכון ויצמן אבל גם מאפשר לי להיות גאה בעצמי.

והתחלתי פעילות נוספת: שיעורי שחיה עם הדס טוסק בHT water & more 

חשבתי שאני יודע לשחות ושלושים דקות בבריכה עם הדס שיפרו בעשרות מונים את סגנון שחייתי! ובסוף השיעור אני עושה הרפיה עם טלי דרך ווטסו - איזה פינוק!

ועכשיו למדע:

בחודשים האחרונים אנחנו עושים צעדים משמעותיים להבנה מעמיקה יותר של הבסיס המולקולרי של מחלת הפרקינסון. מצאנו שעקות מסוימות שמובילות לנזק מיטוכונדריאלי גורמות להצטברות של אלפא-סינוקלאין במיטוכונדריות. ממצאים אלו יחד עם ממצאים קודמים שסיפרתי עליהם בבלוגי הקודמים, שכנעו אותי לעשות צעדים ראשונים לקראת בניית חברה סביב הממצאים הללו. רונן שטיין, יו״ר עמותת הפרקינסון, ואמנון שוהם, בעלים של קרן הון סיכון סידר, מאוד עודדו אותי בלקיחת הצעד הזה.

זו הפעם הראשונה בחיי שאני עושה צעד כזה ואני מתרגש. הסיבה לצעד הזה הוא שאני רוצה להביא את ממצאינו עד כמה שיותר מהר למימוש בקליניקה, ושאם מעבדת המחקר שלי צועדת בדרך הנכונה, אולי גם אנחנו המתמודדים עם המחלה, נרוויח מכך עוד בימי חיינו.

לסיכום:

אני אוהב מאוד לשחק כדורסל וחזרתי לשחק. המהלך הזה החזיר לי קצת מ ״איתני״.

לא אהבתי לשחות ועכשיו, אחרי השיעורים עם הדס, אולי צפה לי אהבה חדשה. גם לא אהבתי ״אומניות לחימה״ והפיזיותרפיסט החדש שלי אסף, שעובד עם הדס, מתחיל להחדיר לי את החיידק הזה.

אני מדען עם מעבדת מחקר משלי מגיל 36 והחלטתי להמשיך להחזיק את מעבדתי אבל הורדתי הילוך. המחקר בפרקינסון ומיטוכונדריה מרתק אותי, מעסיק אותי, וגם נותן לי תקווה לעתיד.

תודה על ההקשבה